בלוגים - במקום שאין אנשים הישתדל להיות איש

אני לא יודעת מה קורה לי כבר למעלה משבוע ימים הראש שלי עסוק ומוטרד ללא הרף באין סוף מחשבות ולפי העייפות והתשישות שאני חשה ניראה לי שהוא כבר עבר את השעות הנוספות ולמרבה הצער סימני דעיכה עדיין לא ניראים באופק , כל היום אני חושבת מה לכתוב ואיך לכתוב ושוב אני כותבת ושוב מוחקת מתיעצת עם חברים ובפעם המי יודע כמה שוב מתקנת , מחפשת מילים יפות מילים בשפה גבוהה מילים שיצליחו לגעת מילים שיצליחו לרגש . ומה שהכי מעצבן עד שאני מוצאת מה לכתוב אז שוב עולה משפט חדש יותר מרשים ואז אני שוב מוחקת ושוב כותבת ומתקנת ומתחילה שוב מחדש כבר יש לי כאב ראש מרוב מחשבות ומרוב רצון שזה יהיה הכי טוב .את כולם כבר שיגעתי ובעיקר את עצמי ועל מה הביג דיל בכלל? מה קורה איתי סך הכל איגרת ברכה לשנה החדשה , איגרת ברכה לעלמת חן יפה עיניים שפעם אהבתי, יכול להיות אולי שאני עוד אוהבת אותה מה כל ההשקעה הזו באיגרת מאיזה מקום לעזאזאל זה נובע ?חודשיים עברו מאז שראיתי אותה לאחרונה , ובמשך החודשיים האלה אדגיש ואטעים שלא חשבתי עליה בכלל, , אומנם למרבה הצער והזעם כל הרצון הזה לשלוח לה איגרת ברכה החזיר לי כנראה את כל המחשבות ואת כל עוצמת הרגשות כלפייה כל השבוע האחרון אני רק חושבת עליה מה קורה? הכל בסדר איתי? לאחר אין ספור מחשבות ולחץ אין סופי בסוף שלחתי את האיגרת ברוך השם וברוך שפטרנו אם הייתי מחכה עוד יום ניראה לי שכבר הייתי חוטפת איזה אירוע מוחי מרוב מחשבות של מה לכתוב ואיך לכתוב , לאחר מספר ימים היא התקשרה להגיד תודה ואפשר להגיד שהחיים חזרו לקדמותם והשקט חזר שוב לעולם , למעט דבר אחד קטן שלא ניפתר ועדיין מפריע וזה הרגש שצץ משום מקום ושוב התחיל לעשות לי בעיות ,האם אני צריכה להכין את האפוד המגן והקסדה ולהתכונן שוב לסערה ? או שכדאי להניח את הקסדה על הרצפה ולהירגע ולקוות שזה איזשהו בלבול זמני שנובע אולי בגלל כל תקופת החגים הזאת , אני זוכרת שבאותו יום בו ראיתיה לאחרונה שלחתי לה אס אמ אס ובו היה רשום :את מסוג הפרחים שלעד אזכור יש פרחים מיוחדים שעד אין סוף נישארים במנגינה , המשפט הזה ניכתב מתוך רגש ולא מתוך מחשבה הרי הזמן הוא התרופה הכי טובה ולפי המשתמע מכך ברור שאני אשכח אותה כי הזמן מרפא , אז מה לעזאזאל עבר לי בראש שרשמתי את המשפט הזה ,זה הרגש כול האשמה מוטלת עליו והוא כמו תמיד יוצא זכאי ואני יוצאת אשמה במלוא מובן המילה , שיש רגשות כושר השיפוט והחשיבה לוקים בחסר, הרגש גובר על השכל ברוב במקרים, ובמקרה שלי הרגש הוא הכוכב הראשי ובהצגה כל מחיאות הכפיים מופנות אילו הוא המלך ואין שני לו ואף אחד לו יגיד לו מה לעשות או איך לנהוג הוא השולט . אני מקווה שמנגינת חיי תהיה נטולת זיכרונות ממנה או יותר נכון ובמחשבה שניה ניראה לי שבזמן שאהבתי אותה המנגינה נפסקה באמצע, הניגון ניפסק וקולה נדם , כולי תקווה שמקרה כזה לא יחזור בשנית וגם אם לפעמים יש קשיים ולפעמים רע המנגינה לעולם לא תיפסק ולנצח תתנגן , וכמו שנאמר : אנו כמו נבל גדול בעל אלף מיתרים וכשפעם בפעם פוקע מיתר ממשיכים לנגן על מיתר אחד פחות ועוד מיתר אחד פחות ולמרות שמיתרים פקעו וחלקם לא יחזרו אנחנו מוכרחים להמשיך לנגן מוכרחים להמשיך לנגן מפני שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.........